יום שבת, 1 בספטמבר 2012

השמש נשארת באותו מקום - כתיבה יוצרת


הבטתי בך, הרוח שטפה ממך שאריות עצב שהעלו אבק ונראית לי שוב תמימה ושלווה, ממש כמו פעם.

"בוקר טוב, ילדה יפה". לחשתי באוזנך ואת רק משכת מעליך את השמיכה ומלמלת בשקט שעוד לא בוקר, "השמש זרחה, זה בוקר. בוקר בוודאות".

התעקשתי, והוספתי נשיקה כדי שלא תכעסי. שכבתי על הגב ושתי ידי היו מתחת לראשי.
"את יודעת מה אני הכי אוהבת בבוקר? את זה שממש אפשר להרגיש שהלילה היה פה לפני רגע, וברח כי השמש חזרה".

עצרתי לכמה שניות, לחכות לתשובה.

"וכולם מרגישים את זה, הציפורים מכריזות על זה. הן ממש שמחות שהשמש חזרה הביתה, תחשבי, הן בטח לא חכמות כמו האנשים, וכל לילה הן מפחדות שאולי השמש נעלמה לנצח ונשאר רק הלילה. אני מתערבת איתך שזה מפחיד כמו המוות".

הסתובבת אלי עכשיו, פקחת את עינייך והיית כמו פית יער קסומה. "ואת אף פעם לא פוחדת שהשמש לא תחזור?". שאלת ומצמצת בעיניך, הרגשתי מין צביטה בלב. 
עד כדי כך את יפה.

"לא". נאנחתי. "אני מפחדת שאת לא תחזרי".

הבטת על השמיים הבהירים במשך דקות ארוכות
אחר כך אמרת שאת בעצם לא הולכת לשום מקום,
וכאילו כדי שזה לא יהיה שקר הוספת
"גם השמש לא.
את יודעת, זה בעצם אנחנו שהולכים,
אנחנו מסתובבים והשמש היא תמיד נשארת באותו המקום".

* פרגמנט מתוך סדנאות כתיבה יוצרת, סיפורים מהמגירה, מדיטציות על שמש בכתיבה חופשית

מתוך